<h1>ראבי"ה סימנים תט"ו—תט"ז</h1>
<h2>דף לט:</h2>
ונחזור על הראשונות. לפי שיש שוגים דסבורים לומר דרבי אושעיא בסוף ההיא דפרק [ה]תערובות [ע"ד ע"ב] סבירא ליה כרבנן דמתניתין דאם קרב ראש אחד וכו'. ודייקו לה מדקאמר נפתחו מאה מהם נוטל כדי דמוען והשאר אסורים עד שיפתחו, אלמא אף על גב דשתו כבר רובו, והוי כקרב ראש אחד וכנפילה לים הגדול, אפילו הכי השאר אסור. וכן כתוב נמי בתוספות שהוסיף מורי הרב רבי אליעזר בפני הרב רבי חיים כהן אף על גב דרבי אושעיא פליג אדרב ואדרבי אליעזר דמתניתין, כיון דכולה סוגיא כוותיה דרבי אליעזר הילכתא כוותיה. ושרי ליה מריה, דלא פליגי, כמו שחילקתי לעיל בתשובה הראשונה לענין חמץ בין היכא ד[ל]יכא האיסור בעין ונאכל להיכא [דהאיסור בעין], דשמא אין האיסור נאכל כלל. ואבאר הסוגיא, וממילא תת[חוורא] שמעתא. [שם ע"א] אמר רב נחמן [אמר רב] טבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהם לים הגדול הותרו כולם, משום דתלינן ואמרינן דילמא הך דאיסורא נפל, והוה ליה ספק ספיקא, כדפרישית לעיל. ומאה דנקיט לאו דוקא, הן חסר הן יתר, אלא משום דריש לקיש דלקמן, דמיירי בחבית של תרומה ושייך למימר מאה, נקט נמי הכא מאה. ודוקא שנפלה לים, דאיכא ספק ספיקא, ותו דאיכא [למימר] דלא מתהני מאיסורא כלל, דדילמא נפלה, שרינן בהכי. וכן היכא דקרב אחד מהן, שנעשה כדיעבד מה שקרב, כדמשמע לעיל [שם ע"ג ע"ב], [דאמרינן] השתא דאמרי רבנן לא יקריב אם הקריב לא מרצה, ופרכינן עלה ממתניתין, התם נמי הוי כאלו נפלה לים. ואף על גב דנעשה האיסור, כ[יו]ן דלכתחלה לא מתאכל ומתקרב איסור על ידינו, שרי על ידי ספק ספיקא ועל ידי שנים, דאיכא חד וודאי דהתירא, כדאמרינן לא התיר רבי אליעזר אלא וכו'. ואוקימנא רב דאמר כרבי אליעזר. והכי הילכתא, כדפרישית לעיל. אבל אם האיסור בעין להתיר לכתחלה על ידי ספק ספיקא לא, כדאמר רב לקמן. ואם תאמר לבטיל [חד] בתרי גבי טבעת, דהא אפילו מדרבנן ליכא איסור, כדפרישית לעיל [כ"ט ע"א]. לאו מילתא היא, דטבעת דבר חשוב היא, וכן חבית דקאמ[ר ריש לקיש מיירי] בחבית סתומה, דחשיבא ולא בטלה. וכן משמע מפירוש רבינו שלמה. וחד בתרי לא שייך בדבר חשוב, כדאמרינן בהניזקין [נ"ד ע"ב] [אהא ד]נפלו ונתפצעו. הילכך טעמא דנפלה, הא לאו הכי לא. ומיהו אם לא נפלה, נראה דיוליך הנאה לים המלח ושרו כולהו, [כמו שהבאתי] לעיל [שם] דברי המפרשים דרבי אליעזר דבפרק כל הצלמים [מ"ט ע"ב] (ד)קאי נמי ארישא דאפה בו את הפת, דאי לא תימא הכי [היאך] מוקמינן דרב כרבי אליעזר דמתניתין. ודוחק לדחות דבמ[תניתין] אית ליה [כוותיה] ולא בההיא דיוליך הנאה לים המלח, דהא פסקינן התם הלכה כרבי אליעזר, ותו דרב גופיה פסק התם כוותיה. ולפי דבריי שפירשתי לעיל אפילו לא פליג רבי אליעזר התם ארישא, מיהו כל היכא שעל ידי תערובות הוא אפילו בספק אחד סבירא ליה יוליך הנאה לים המלח. ואם נפלה פת אחת לים היינו כהך טבעת דהכא ושרי. וחד בתרי לא שרי התם, דמיירי בפת שהיא ככרות של בעל הבית דחשיב. ו[כן] בגד דהתם חשיב. והיכא שנפלה שרי אפילו בלא פדיון. וראש וכוס דמתניתין דמיירי בהו רבי אליעזר מיירי בדבר חשוב, הילכך טעמא דקרב כבר, אבל לכתחלה לא, דהוה ליה קבוע, כמו שבררנו במקום אחר דלא שייך קבוע אלא בדבר חשוב, וגם לעיל בשמעתין מוכח הכי. ובזה לא נאריך פה. וכן ההיא דתשע חנויות [לעיל ט' ע"ב] מיירי בדבר חשוב. ואפילו דבר חשוב אם נמצא הלך אחר הרוב, ואם דבר קבוע הוא ואינו דבר חשוב בטל. וטבעת וחבית וראש וכוס דמתניתין כולם מיירי שלקוחין מקביעותן והם חשובין, ולהכי לא בטלו אלא על ידי ספק ספיקא, כדפרישית.
אמר רב יהודה אמר רב טבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ופירשו ארבעים למקום אחד וששים למקום אחד, הך פירשו מיירי בענין דתנן ובנמצא הלך אחר הרוב, שפירשו מעצמן על ידי גוים או קוף, [פירשה] אחת מארבעים אינה אוסרת. ופריך מאי שנא אחת מארבעים דאינה אוסרת דתלינן [ד]איסורא (ד)איתא [בר]ובא, ב[ששים] או בשלשים ותשע. והאי אחת דפירש[ה] אמרינן נמי הלך אחר הרוב. ומן הרוב שהוא ההיתר [באת, כמו בנמצא לגבי תשע חנויות], שאני אומר חתיכה זו [ה]נמצאת באת מן הרוב המותר, והאיסור ישנו עדיין בתשע חנויות [ה]קבועין. והוא הדין אם פירש כל הבשר הנמצא בכל החנויות שהיינו אומרים נמי הכי, אם האחת מונחת לבד והתשע לבד. הילכך כי פירשה אחת מארבעים מותרת. אחת מששים נמי [נימא] דמהיתר באת ואיסור בחמשים ותשע הוא, דהא כיון שפירשו כולם לעולם [תניא] ובנמצא הלך אחר הרוב, דהא גבי חנויות נמי אם פירש כל הבשר לכאן ולכאן אם חתיכה אחת פירשה מן השלש או מן השש לעולם אמרינן ההיתר בא מן הרוב והאיסור ישנו ברוב, והוא הדין אם פירש לכאן ולכאן בשוה. אלא אם (כן) פירשו, לאחר שנתערבה [בין שאר הטבעות המותרין] ופירשו הטבעות החשובין ובטל מן דין קבוע, ופירשו כל הארבעים למקום אחד (בין שאר הטבעות המותרים) והששים למקום אחד, במקום שפירשו הארבעים לא נאסרו ובמקום שפירשו [הששים] נאסרו, דאיסורא ברובא, שהוא הששים, איתא. דלא שייך למימר ובנמצא הלך אחר הרוב אלא במקום שיש לתלות שבא מן הרוב המותר והאיסור שיש בו עדיין בעין גם הוא ברוב, דהשתא כולה מילתא תליא ברובא, אבל הכא הששים אפילו נתלה ההיתר ברוב כי תלינן נמי איסורא ברובא מיתסר, דמאי שנא האי רובא מהאי רובא. אבל הארבעים תלינן בהיתר שבאו מחמשים ותשע ה[מותרין], והאיסור ב[ששים]. ודוקא נקיט ופירשו ארבעים כולם למקום אחד וששים כולן למקום אחד, דהשתא כל המאה פירשו, הילכך תלינן איסורא ברובא. אבל מקצתן פירשו ומקצתן נשארו בקביעות, אפילו פירשו הרוב מקביעותן, לא הותרו המיעוט שנשארו בקביעותן, ואם נפלו שם אפילו רובא המותרים ביניהם בקביעותן נאסרו כולם, ולא נאמר איסורא ברוב שפירשו איתא, דכי אמרינן הלך אחר הרוב בנמצא ודוקא אותו מקום הנמצא, אבל הקבוע הרי הוא כבתחילה אסור, דכל קבוע לא אזלינן בתר רובא, כדנפקא לן [כתובות ט"ו ע"א] מוארב לו, ומה לי בתחילה ומה לי בסוף. וגם הרוב שפירש אסור, [דאיסור איתא] ברובא, כדקאמר רב לגבי פירשו ארבעים. ומפרש רב לההיא דבנמצא הלך אחר הרוב כגון שנשאר הרוב ונמצא המיעוט. ואם פירשו כולם, הרוב שהוא ביחד אסור, והמיעוט מותר. ואם מקצתן פירשו, אם המיעוט פירש מותר, ותלינן איסור ברוב, ואם רובן פירשו כולם אסורות, [הרוב משום] דאיסורא ברובא איתא, והמיעוט משום קבוע. ולהכי נקיט ופירשו ארבעים ופירשו ששים, ש(ב)כולם פירשו, דאלא אם פירשו קאי אלישנא דרישא דמילתא דרב, ואין לפרש דאו או קאמר רב. ונראה לי דהוא הדין אם לא נתערבו הששים והארבעים בין אחרים אלא הם בעין, הששים במקום אחד והארבעים במקום אחד, דומיא דתשע חנויות. והאי דנקיט אוסרות לרבותא נקט, דאפילו הכי אוסרות, ומיהו אפילו בעינייהו שרו. וגם משום מילתא דשמואל, דאסיר אפילו בספק ספיקא, נקיט לה. ושמואל נמי מודה לרב גבי תשע חנויות וגבי כל איסורא, כדפרישית, אלא דפליג בעבודה זרה דוקא, כדקאמר הנח לעבודה זרה וכו'. ושמואל נמי מודה לרב בההיא ספק ספיקא דעבודה זרה דלעיל היכא שנפלה אחת מהם [לים] הגדול, דאפשר דליכא איסור כלל, אבל הכא דהאיסור בעין, או בששים או בארבעים, אף על גב דלא שרינן אלא לארבעים אליבא דרב, פליג שמואל ואמר דאסור, דבכי ההיא ספק ספיקא לגבי עבודה זרה לא. ואפילו רב מחמיר בהאי ספק ספיקא, דאף על גב דפירשו קאסר הששים ולא שרי להו על ידי שנים ונתלה בארבעים, דהא גבי נפלה אחת לא תלינן איסור ברובא, אלא הואיל דבעין הוא האיסור לא שרינן (לכתחלה) אלא המיעוט. וגבי קרב ראש אחד לא שרינן לכתחלה (אלא המיעוט) והוה ליה הך דקרב בדיעבד [כ]נפלה. ומעתה שמואל נמי סבירא ליה כרבי אליעזר דמתניתין, להוציא מן המפרשים התם כי פרכינן לשמואל דמשני ואי [בעית] אימא סבירא ליה כרבי אליעזר, ומפרשים דרבי שמעון סבירא ליה כרבי אליעזר דמתניתין. חדא דרבי אליעזר לא מיירי היכא שהאיסור בעין כההיא דרבי שמעון, ותו כמו שהקשה רבינו שלמה, אלא מסתברא כדפירש רבינו שלמה דשמואל דמחמיר בעבודה זרה סבירא ליה כרבי אליעזר ומחלוקת[ו] בפרק כל הצלמים [מ"ט ע"ב] דמחמיר בספק ספיקא. ומיהו דרבי אליעזר דמתניתין [זבחים ע"ז ע"ב] סבירא להו נמי לרב ושמואל, כדפרישית, דאם לא כן תיקשי דרב אדרב. ולפי מה שפרשתי מילתיה דרב היינו דקאמר רבי אושעיא במסקנא חבית של תרומה שנתערבה וכו'. ואף על גב דבפרק כל שעה [כ"ז ע"א] גרסינן וכן היה רבי אליעזר אוסר בכל איסורים שבתורה, לא קאי אנתערבה, אלא אחדש יותץ וכו'. [חבית של] תרומה שנתערבה במאה וחמשים חביות, [והחביות סתומות], דהשתא כולם אסורות, דהא [ד]תרומה עולה במאה ואחד [היינו כשאינה דבר חשוב], אבל בחביות סתומות לא, כדתנן [ערלה פ"ג מ"ו] מי שהיו לו חבילי תילתן וכו' וחביות סתומות. נפתחו [מאה] מהן נוטל כדי דימוע של כל חבית וחבית לפי חשבון מאה וחמשים, והפתוחות מותרות, דמעתה ראויים לבטל, כדתנן [בסוף ערלה] [שם מ"ח] נתפצעו האגוזים [וכו'] ונפתחו החביות וכו' יעלו באחד ומאתים, הילכך הפתוחות בטלים מדאורייתא חד בתרי ומדרבנן במאה ואחד, ואפילו במקום קביעותן, דלאו דבר חשוב הוא. והשאר אסורים עד שיפתחו, דהא חשובות נינהו, דסתומות הן והן קבועות, הילכך לא אמרינן איסורא ברובא איתא להתירן. ולא דמי לאם קרב ראש אחד, דהתם נעשה בדיעבד, אבל הכא כשבא לשאול התרנו לו הפתוחות, הילכך מעתה לא נתיר לו הסתומות. ומ[ה] שפיר[שתי] דכי פירש ה[רו]ב שהרוב נאסר וגם המיעוט הקבוע, היינו משום דמה שפירש היה חשוב וקבוע, ונאסר מן התורה, ועודנו חשוב ואינו יוצא מאיסור אלא אם כן נוכל לתלות שניהם ההיתר והאיסור ברוב, כדפרישית לעיל, אבל דבר שאינו חשוב (ואינו יוצא) אי נמי חשוב ונפתח ובטיל חשיבותו, דבטל מדאורייתא אפילו במקום קביעותו, לא אמרינן איסור ברובא איתיה, ואותו דבר שעודנו בחשיבות ובקביעות נאסר. ולהכי נקיט רב שפירשו כולם. והשתא דרבי אושעיא ודרב חדא הוא. וגם שמואל וריש לקיש כולהו סבירא להו כרבי אליעזר דמתניתין. והך דרבי אושעיא איתה בירושלמי [בסוף ערלה] [שם ה"ז] אהא דאמרינן נפלו ואחר כך נתפצעו וכו' דמייתי בפרק הניזקין [נ"ד ע"ב], ודייק(א) אמר רבי זעירא לא אמר אלא כשיפתחו הא לפתוח אסור. אמר ריש לקיש חבית של תרומה [וכו']. בחביות סתומות מיירי, הילכך טעמא דהותרו משום דנפלה וכו'. [ואיצטריך וכו'] עד אבל תאנה לא, פירוש (פי') אם תאנה נפלה. תרומה דיש לה מתירין, לאו דווקא נקיט משום דיש לה היתר לכהנים דלא ליבטל, דהא מסקינן בפרק הערל רב אשי אמר משום דהוה דבר שיש לו מתירין וכו' והא דרב אשי בר[ו]תא היא למאן אי לכהן מישרא שרי אי לישראל מיסר קא אסיר, אלא הכי קאמר [כיון שיש תקנה, שמותר לכהנים, מה שאין כן בעבודה זרה, לא ניקל בו. אבל תאנה לא, ואף על גב דתאנה לא דבר חשוב הוא, הכי קאמר] אם נפל במקום שאוסר בפחות ממאה ונפלה אחת מהם לים המלח לא הותרו כולם. ורב יוסף אמר וכו', והילכתא כוותיה. פ[ו]תח אחת מהם וכו' גמע ושתי קא חזינא הכא, כלומר היכי מבטלן לכתחילה, והתנן נתפצעו האגוזים ונפתחו החביות וכו' יעלו באחד ומאתים, ומשמע דוקא דיעבד. ואף על גב דבירושלמי [שם] גרסינן נפלו ואחר כך נתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו [דברי רבי מאיר רבי יודה אומר בין שוגג בין מזיד יעלו], ומפרש התם טעמייהו, והוה מצי לאוקמי מילתא כרבי יהודה, בהניזקין [שם] גרסינן בלישנא אחרינא, אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו דברי רבי מאיר [ו]רבי יהודה (ורבי יוסי) אומר וכו'. ולהכי הדר ביה, וקאמר אלא נ[פתחה]. ורבי אושעיא קאמר נמי ונפתחו, דיעבד. ומיהו בירושלמי גרסינן אהא דתנן בערלה, ומייתי לה בפרק הניזקין הלכה המטמא והמדמע וכו', נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות אחרות הרי זה לא ילקוט, פירוש כי ליקט בטלה מחשיבותה ובטלה, ואם ליקט יעלו באחד ומאתים ובלבד שלא יתכוין ללקט, פירוש שלא ילקוט [כדי] שיבטל רבי יוסי אומר אף יתכוון וילקוט, דלא חייש רבי יוסי לזימנא אחריתא דליעבד הכי, כדמפרש התם חזקה אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת, אבל בנפלו, דשכיח, אוסר רבי יוסי במזיד, וגרסינן התם בירושלמי רבי שמעון בן לקיש בשם [חזקיה לוקט שלשה אשכולות ומתיר מחלפא שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש תמן אומר בשם] רבי אושעיה היו לפניו מאה וחמשים [חביות נתפתחו מאה מותרות וחמשים] אסורות והשאר לכשיפתחו [יהו מותרות וכו'] הא לפתח לכתחלה לא [וכה הוא] אמר הכי, ומשני תמן בשם רבי אושעיא וכה בשם רבי חזקיה ואומר תמן רבי שמעון בן לקיש פותח שלש חביות ומתיר אתיא כחזקיה דהכא והא תנינן הרי זה לא ילקט ואם ליקט יעלו באחד ומאתים, פירוש דוקא בדיעבד, ושבק רבנן ועביד כרבי יוסי, ומשני אמר רבי יוסי בר בון כאן כשליקט שלשה כאן כשליקט כולן. נראה לי [פירושו] דרבנן (לא) מיפלגי בין כל [ה]איסור [למקצת איסור], שאין מבטלין איסור לכתחלה דקנסוהו דלא ליתי לאערומי, כדאיתא בפרק הניזקין [שם], וכי קנסו היכא שמתיר כולו, אבל לקט מקצתו לא קנסו, כיון דמקצת איסור [מתיר], ורבי אושעיא סבר אפילו מקצתו אין מבטלין. ואגמרא דידן סמכינן, דפריך דבר פשוט גמ[ע] ושתי קא חזינא הכא, דמשמע אפילו מקצתו אין מבטלין. (ד)גרסינן [בסוף ערלה] בירושלמי אהא [דתנן] מי שהיו לו חבילי תילתן וכו' וחביות סתומות מתניתא בסתומה בין הסתומות אבל סתומה בין הפתוחות ונפתחה או פתוחה בין הסתומות ונסתמה צריכות שיעור אחר, פירוש בטלות במאה [ואחד] או במאתים ואחד. היך אפשר לפתוחה בין הסתומות, פירוש הלא ניכר האיסור, אמר רבי זעירא תפתר בפתוחה אצל החנוני שהיא כסתומה אצל בעל הבית וה[תני] ונסתמה תפתר שחזר בעל הבית ונטלה. ונראה לי דגרסינן וסתמה. משמע מהתם דאם [היתה] סתומה ונפתחה בטל חשיבותה אפילו במקום קבוע, כמו בגמרא דידן. ומה שתרומה עולה במאה ואחד הני מילי שלא דרך בישול, אבל דרך בישול הוי ככל איסורים שבתורה בששים, כדאמרינן [חולין צ"ז ע"א] קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנותן טעם, וכן משמע בפרק גיד הנשה הלכה ירך שנתבשל בה [צ"ט ע"א] [דגרסינן] גריסין שנתבשלו עם עדשים [וכו']. ודוק ותשכח. ומה שכזית [בכדי] אכילת פרס דאורייתא ולא בטל חד בתרי, משום שאינו מבורר לבד[ו] האיסור. ורבינו תם פירש ענין אחר.
נראה בעיני התבואה שנתערבו בה חיטים של חמץ הנאכלת ממנה כל השנה קודם הפסח לא דמי לשתיית מאה חביות דזבחים [ע"ד ע"ב] דאמרינן גמע ושתי [קא חזינא הכא], דהתם הוה לכתחלה, שכבר נאסרו והוצרכו היתר חכם, אבל הכא אפילו לא נאכל מותר לומר לאכול מהם קודם הפסח, דאכתי לא נאסרו ואין כאן מבטלים איסור לכתחלה, ותו הוי כנפלה לים, ושריא כולה, כדפרישית לעיל. וענין פדיון פרשתי לעיל. כשמוליך הנאה מותר אפילו לבעל החמץ. ואם מכרו בדמים החמץ לגוי, הדמים והחילוף אסורים לבעל החמץ, אבל לישראל אחר שרי, דאינו תופס דמיו. ובלבד שלא יתנוהו הבעלים לאחר, דההיא נמי הוי הנאה, כדאמרינן בעלמא [ב"ב קנ"ו ע"א] אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא יהיב ליה. וסעד לדבר מפתרון [רבינו שלמה] בריש שחיטת חולין [ד' ע"א] אה[א] דאמרינן התם חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהם מחליפים. והנה לשונו מותר לכשרים [לאכול חמצן מיד], דמחליפים [בשל עכו"ם], כיון שמצי למיכל בהיתר, דחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר, לא אכיל מדידיה, דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור. ואף על גב דאיכא איסורא לגבי[ה], דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח, [ד]אי לאו דיהיב לגוי חמץ דידיה לא הוה יהיב ליה גוי דידיה, אפילו הכי כמה דמצי למיעבד בהתירא פורתא עביד. ולדידן מיהו שרי, דאין לך איסור תופס חליפין חוץ מעבודה זרה והקדש ושביעית. ויש אומרים שאף לעצמו מותר, וטעות הוא בידם, דאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל אם רצה למוכרו לגוי, ותנן [ל"א ע"ב] האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי העצים. ובשם רבינו יב"א ראיתי דהאי פירכא ליתא, דלא נחשדו ישראל למכור חמצן לכתחלה, הילכך פטור מן התשלומין, אבל אם עבר ומכרו, אף לבעל החמץ מותר החליפין, שאינו תופס החליפין כלל, כדתניא בקדושין [נ"ו ע"א] גבי איסורי הנאה מכרם וקידש בדמיהן מקודשת, ואי לאו דשרו בהנאה החליפין לא היתה מקודשת. ותו לא מידי.
